הרבה שנים נשים נאבקו בדרכים שונות ומשונות כדי לקדם את מעמד האישה, להעמידה ברמה שוויונית לגבר ובאופן כללי לתקן עולם במלכות שדי. אני עדיין מכירה מישהי שבדורה הייתה אמנצה אמיתית, היא עדיין עצבנית כשבסדר יש ארבע בנים ולא ארבע בנות. הכול טוב ויפה, אך מאז נשרפו הרבה חזיות והשוויון כבר כאן. הלא כן?
אז זהו שלא. כמו הפרדוקסים הרבים שמרכיבים את העולם הפוסט מודרני שמנע מאיתנו רעב אבל נתן לנו את האנורקסיה, הוא מנע מאיתנו זנות למען כסף ונתן לנו את הזנות למען האהבה. אחרי הכול השוויון כבר כאן! אז למי איכפת שהדגם הנשי שריהאנה נותנת לו לגיטמציה בקליפ החדש שלה הוא של אישה תלותית, במערכת יחסים הרסנית? אחרי הכול מי צריך היום דמויות נשיות חזקות? בטוח לא נשים!
באופן כללי אני מניחה הבעיה היא שנשים בוחרות בעצמן לחזור להיות מושפלות. זוהי רק הוכחה שהכול עניין של חינוך, ומאוד נחמד לטעון שנשים שוות לגברים אם בבסיס שלנו אף אחד לא מאמין בזה. גורלה של אישה במערכת יחסים, על פי התרבות העכשוית, הוא לסבול; להיות חמודה, אמהית, נשית, עובדת, ועדיף בלי יותר מידי דעה אישית. אוה, והיא גם חייבת להיות סקסית ולהחצין את המיניות שלה. נוסף על כול זה איבדנו חלק מתרבות התום והעדינות שבדרכים רבות הגנה על האישה מניצול בדיוק בפן הזה. נשים נאלצו להיות הסרסוריות של עצמן.
אחרי הכול כולנו כול כך פמיניסטים, ובעלי שוויות וזכות בחירה, ולכן נשים בוחרות להיות מושפלות. אפשר לומר שהשוביניסטים הגדולים ביותר היום הן דווקא נשים.
בתודה,
אדם עם קצת יותר כבוד עצמי מאשר התרבות סביבו.
בלי להיתנשא כמובן.
אז זהו.
מכיוון שבעלת הבית פה לא כתבה אף פוסט חדש כבר יובלות, ומכיוון שלי בכנות נמאס לראות את הכותרת "אני אוהבת את אחותי", אני לוקחת את העסק לידיים שלי.
העניינים די שקטים עכשיו. שתינו מתרגלות לדירה (ולשכנות המשוגעות). הכתיבה שלה כרגע באה לאט-לאט (או יותר נכון, בחלקים), הכתיבה שלי כרגע לא באה.
*
טוב. היא כרגע אמרה שאני "יכולה לכתוב על שרשרת התקלות המשעשעות שהיו לי". כלומר לה.
היא, לצורך העניין לוּ, עשתה כמה טעויות גורליות וקורעות בימים האחרונים.
מקרה 1:
אנחנו בסמינריון. לוּ רואה בחור חתיך ("היו לו תלתלים שחורים עד לכתף," היא אומרת בטון חולמני), עושה לו עיניים (תוך כדי שהיא מרביצה את הליכת הדוגמנית הטובה ביותר שלה, אני מניחה), ואז - נתקעת בנועה.
מקרה 2:
אנחנו יושבות באוטובוס ונוסעות לבית-האבות שאנחנו מתנדבות בו, וממולנו יושבת נערה מצוננת ומושכת באפה.
לוּ: "ילדה, לא הולכים לבית-ספר כשחולים. לכי לרופא, תשיגי לעצמך אישור מחלה, ואז תוכלי להישאר בבית ולעשות את מה-שזה-לא-יהיה שילדים בגילך עושים. מה אנחנו עשינו לפני שנה?"
הנערה: "אהההמממ, האמת שאני בת 23, ואני נוסעת לעבודה…"
לוּ: ההה?
הנערה: "זה בסדר, הרבה אנשים עושים את הטעות הזאת."
לוּ: נקרעת מצחוק.
מקרה 3:
אנחנו ברחבת הכותל המערבי, בדיוק עוזבות את המקום לאחר סיור סליחות. לוּ בדיוק מסיימת לחסל את מאגר האגורות שלה (היא נתנה עשר אגורות לכל קבצן/מתרים שנקרה בדרכה), רואה עוד שתי נשים עם מטפחות וחזות קבצנית עם כוסות קלקר בידיהן. באופן טבעי היא הולכת לתרום גם להן עשר אגורות, ואז כשהיא מתקרבת היא רואה שהן פשוט שותות קפה. XD וכמובן – היא נקרעת מצחוק.
לוּ: "חשבתי שאתן קבצניות! XD"
אשה א': "הו לא, אנחנו האחרונות שנקבץ נדבות! XD אנחנו סתם שותות קפה…"
לוּ: "אוי, זה מצחיק. XD אתן פשוט מחזיקות את הכוסות האלה ו…"
*
באותן הזדמנויות, שעשע אותי שלוּ פשוט בשיא הטבעיות התחילה לצחוק. אבל בדיעבד, אני חושבת שזאת אחלה גישה. רוב האנשים פשוט "מתקפלים" אחרי שהם עושים פאדיחה. סוגשל "שיט, אני פשוט אסתום עכשיו". אבל כשאתה צוחק, אתה גם מפיג את הפאדיחה של עצמך, גם מפיג את הפאדיחה של השני, וגם מבטא את מה שהמצב הוא באמת – מצחיק. אני חושבת שהרבה אנשים שוכחים לצחוק ממה שמצחיק אותם.
*
אז אנחנו בסדר.
להת',
אני חוששת שתופעת האבות הנםטרים בטרם עת תופסת תפוצה רחבה מידי. הפעם מארק מסוף הרחוב נפטר על לוקמיה. לקחתי את זה דיי קשה לצערי. הכרתי את אשתו והבנות שלו ממש טוב. נקודה למחשב, באותה השעה בדיוק נולד תינוק לגבאי בית כנסת שלנו. אלוהים מקדים תרופה למכה.
אחותי הבינה אותי הרבה יותר טוב באותה הנקודה מאשר חברות שלי. אני יודעת שכשאני מסבירה לה שמפחיד אותי שההורים שלנו ימותו כי אולי יחזירו אותנו לגרמניה, היא יודעת למה אני מתכוונת וממה אני פוחדת. ואני יודעת שכשאני אומרת 'הוא התפגר' היא שומעת אותי בוכה יותר מאשר שאני משפריצה מים כמו ממטרה.
3>
אדם קצת המום.
נ.ב
אני מתכוונת ללכת להלוויה, אמא שלי עושה קייטנה לכול השכונה כדי שההורים יוכלו ללכת להלוויה. אני כול כך מעריצה את ההתגיסות השקטה של אמא שלי. בלי לעשות פוזות או לחפש תשומת לב היא פשוט מחליקה למשבצת שצריך אותה, ודואגת להכול.
נורא קל לומר שיש מצב נוראי של הנוער היום. ביחוד אם אתה הנוער יותר קל להאמין בזה. אבל כשזה נוגע לך זה כבר מתחיל לעצבן.
אחי הצעיר חולם כמו כול ילד בגילו להקים להקה. הוא אפילו אסף כמה חברים, וחילק תפקידים והכול. אחד מהילדים בלהקה שלו (להלן המציק) השתלט על העניין, "הרשה" לאחי להיות הסולן, והכתיר את עצמו כזמר. לא שממש איכפת לי מהפוליטיקה של ילדים בני 11. אבל כשאחי התחיל לתאר את ההמצאות של המציק בתור שירים ללהקה חשבתי שאני אאלץ להשתמש בנשק חם כדי להרגיע את עצמי. אחי:"כן, הוא מציא שיר ממש מצחיק, זה הולך בערך כזה 'ראיתי בחורה ברחוב, הורדתי לה את החולצה, ראיתי שהיא ממש כוסית…'".
זה אפילו לא מרגיז אותי רק בגלל שהוא ילד קטן. אם הוא היה שר לי שיר אהבה לא הייתה לי בעיה עם זה. מה שמפריע לי שזו גישה כול כך סקסיסטית, כול כך בוטה כלפי נשים, והם אפילו לא בני 13. אז נגיד שהם ילדים קטנים שבסך הכול מקבלים מסרים מהסביבה ולא מבינים שום דבר בעצמם. איך זה שבעידן שמעמיד פנים שהוא ליברלי ותומך בזכויות נשים ואפילו מקדש בדרך מסויימת את האהבה מזרים כאלה מסרים? איך זה שילד בן 11 כבר רואה באישה באשר היא אובייקט מין?
אני מרגישה בדרך מסויימת פשוט מלוכלכת רק בגלל ששמעתי את זה. אולי כי זה נותן לי סטירה בפנים על המחשבה שלאחים שלי אין בעיות כאלה, שלהם זה לא יקרה. אני כועסת על הילד האחר שמנסה לסחוב את אח שלי לעולם כזה. אני יודעת שאח שלי לא תמים וצדיק, אבל הוא לא מביע דברים בברוטליות כזאת.
מצד שני אני לא מנסה לרסן את האומנותיות של אח שלי, להפך, אני חושבת שהעובדה שיש לו להקה היא דבר נחמד מאוד. אפילו אם סביר להניח שהיא תתפרק עוד שבועיים. נורא חשוב לי שירגיש שהוא יוצר משהו ולעודד אותו לזה – אני יודעת כמה התמיכה של המשפחה שלי בכתיבה שלי עודדה אותי. אני רוצה שאח שלי יזכור גם כשיהיה מבוגר ומשעמם כמוני שתמיד יהיה מישהו שיעודד בו ויאמין בו כשירצה לזרוק את החוקים לכול הרוחות וליצור. נתתי לו את השיר "בקומה מספר ארבע" שכתבתי בפוסט הקודם. כדי שיצור ממנו משהו ושלא יאלץ להסתפק במילים המגעילות של המציק. נתתי לו אלטרנטיבה כדי שבאמת תהיה לו אפשרות. אני מקווה שזה יעזור.
אדם קצת עצבני לשם שינוי…
הסבלים כבר עזבו
את דירה מספר ארבע.
אז מה אם זו שכירות,
זה מספיק בשבילי,
לשחק גדול על אמת.
לפעמים בלילות,
הזקנה מלמעלה
מפרסמת מבצעים
על קופסת שימורים
של זיכרונות.
בקומה מספר אחת,
מר לוי כבר לא גר,
אתמול מצאו אותו,
הלשון שלו מחוברת
לשקע חשמל.
לפעמים בלילות…
בדירה מספר שתיים,
אין טעם לצלצל,
השקט צורם,
הפרצוף של לאה
על השטיח מדמם.
לפעמים בלילות…
התערבתי עם השכן
מדירה מספר שלוש,
מי ילך קודם,
אבל הוא טבע באמבטיה
ולא יחזיר לי את החוב.
לפעמים בלילות…
הרוסית שלי לא משהו
והדו שיח לא גולש,
למרות שהיא מתפוררת,
אני חושב שהזקנה
היחידה שתישאר באמת.
לפעמים בלילות…
בעל הבית המניאק
זרק אותי מהדירה,
לא הקשיב לשום תרוץ.
אם הוא כול כך רוצה,
מגיע לו.
מצדי שייחנק.
זה היה דיי שרבוט שכתבתי בזמן שתמר הייתה פה, אבל לא איכפת לי. תסבלו בשקט.
הולמס: "הבט ווטסון,מצאתי דרך לשלוט בכאוס בעזרת מוזיקה".
ווטסון: "מאיפה כול הזבובים האלה?"
הולמס:"אספתי אותם אחד אחד במשך שש שעות".
אני מניחה שאני פשוט קצת אבודה. אפשר לומר במין זמן דפוק של "בין הכיסאות".
לפעמים אני חוששת שאולי כתיבה ארוכה לא מתאימה לי ושהסיפורים הקצרים באים לי בטוב….
אבל זה מדכא כול כך, לחשוב שהדבר הארוך ביותר שסביר שאפיק מעצמי הוא שלושת אלפים מילים.
זה אחד מאותם הרגעים שאני מאבדת קצת מהאמונה שזה יסתדר. אני פשוט רוצה צומי.
אבל זה דיי מוזר, כלומר, סופר יודע שברגע שהוא יוצא לדרך הוא יוצא אליה לבד. לפעמים הוא יוכל לנפנף לסופרים אחרים שצועדים בשבילים משלהם, או שלפעמים יעברו על פניו אנשים שלרגע יוכל להביט אל תוך נשמתם. אבל מה הם שווים לנו אם הדבר היחיד שהם רואים הם החסרונות שלנו?
אני מניחה שיש בזה טון כולשהו של התנשאות, אבל זאת לא הכוונה המקורית. איך אדם לא מיצירתי מסוגל לסבול את עצמו? יום אחד חסר יצירה אני מוצאת את עצמי על הקרשים. איך מישהו יכול לסבול חיים שלמים כאלה? ואני מתנגדת למחשבה שיש לי אוובר מודעות. כולנו בני אדם.
היום כמובן שיחקתי נגד הכללים. כלומר תבתי לא לפי הסדר הכורונולוגי. אם הסיפור שלי היה ספר בראש שלי, פשוט פתחתי אותו במקום אקראי והמשכתי משם. יש בזה משהו מעודד. אני גם מוצאת בזה נחמד כולשהי, אולי פשוט כי אני עושה משהו. (לי אין זכות לדבר…ניצן תקועה עדיין במצב גרוע פי מאה ממני כשהיא מחכה לתשובה מההוצאה לאור….אבל אומנים מיסודם הם יצורים אנוכיים ורואים לרוב בעיקר את הסבל של עצמם)
הטוב בעניין אני מניחה שאני צריכה לקבל הרבה דברים. וזה חשוב מאוד להדגיש גם אם אני כותבת קצרים – זה בסדר! זה מותר! אלא גם סיפורים ואני בהחלט יכולה לחשוב על עצמי ולהכיר בעצמי כאדם יצירתי שישפיע ויעניק לעולם שלו השראה. AND THAT IS WHAT LIFE IS ABOUT – INSPIRATION
לפעמים אני פשוט משתגעת מלהקשיב לעצמי. כמה אפשר להתבכיין?! כמה?!
צריך לסתום את הפה ולהתחיל לעבוד!
אדם עקשן שלא מתכוון לוותר
אין צורך לדאוג!!!! עברתי את הטסט!!
1. אני בטוחה שנכשלתי שוב בטסט היום ושלא יהיה לי כסף להשלים את הרשיון ואני לא אצליח לעשות את זה.
2. אני חסרת השראה, אין לי קמצוץ של מקוריות ורעיונות.
3. המחשב שלי שווק חיים בפעם המיליון (אני שונאת לכתוב במחשב המשפחתי עם האחים שלי שמקריאים בקול מאחורי הכתף שלי)
4. אני לא יכולה לתלות ציורים שלי על הקיר בלי שהם יפלו.
5. אף אחד לא אוהב אותי. כולם שכחו אותי.
6. אני חושבת שאני צריכה לקבל מחזור בקרוב (מכירים את זה שאת יודעת שאת צריכה לקבל מחזור ואת לא מקבלת ואת מתחילה לדאוג שאולי את מריה הבתולה, ואיך תסבירי את זה למשפחה ואם הם יקבלו את התינוק והכול…?)
7. בעצם אין לי שבע, חוץ מזה שיש לי הרגשה מגעילה.אולי כי נשבר לי הכלי זכוכית של הדיו שלי ואהבתי אותו מאוד.
על פי האידאולוגיה שלי עכשיו אני גם חייבת למצוא 7 דברים טובים. זה נראה קשה ><:
1. רוב הבגרויות מאחוריי. זה אומר שנשארו לי רק עוד ארבעה בגרויות ואז אני יוצאת לחופש.
2. תמר אמורה לבוא אלי ביום ראשון, ואני הולכת לספיר היום כדי לראות שרלוק הולמס(!!!!!!!!!!!!!!!HE DONT KNOW IT YET, BUT IAM GONA BE HIS WIFE ONE DAY)
3.סוף סוף התקנו את התוכנה של הטאבלט(אם כי אני מוכרחה להודות שזה לא היה מרהיב כמו שציפיתי שזה יהיה)
4. ציירתי את גבריאל השמקי ואת מוריגן האצילית, ואני מקווה שיהיה לי קיר עם דיוקנאות של כול הדמויות שלי^.^ זו נראת לי עבודה מעולה. אני מתקרבת אליה! הבא בתור דילן ואלי אחר כך אני יעשה את קלאוד וליונל. אני תמיד דמיינתי את ליונל וקלאוד במין תמונה משלהם, כמעט אינטימית ומשפחתית כזאת. אבל בדרך מסויימת זה גם לא נראה כול כך מתאים כי הם מין סוג האנשים שרק בגלל הדם שלהם הם ביחד, אם לא היו להם קשרי אב ובן הם היו משתגעים אחד מהשני וליונל בטח היה גומר עליו באיזו סימטה אפלה. (אם הוא לא יעשה את זה, גבריאל יעשה את זה תהיו בטוחים)
5.גיליתי שיש לי על המחשב מ-ל-א מוזיקה טובה שלא שמעתי מליון שנה בערך.ברגע שאחרי שעתיים המחשב שלי יחזור לעצמו אני ידליק אותה ויהנה מהחיים.
6. וואווו זה מתחיל להיות קשה….היה לי לילה טוב, למרות הערב משלחות שהיה משעמם רצח. כלומר הרגשתי ששום דבר לא נגע בי שם. הפעם היחידה שבאמת הרגשתי רצון לבכות מרוב צער היה שאמא שלי סיפרה לי משהו באוטו. היא אמרה שהיא אוהבת יותר את המסע משואה לתקומה כי הוא ממשיך ולא מתמקד בשואה כזהות היחידה שיש לעם היהודי. היא אמרה שמה שחשוב באמת היה להמשיך. לדוגמא היא הכירה הרבה ניצולי שואה בגרמניה שלא התחתנו ומתו כמו שמעולם לא היו. או יותר מזה, זוג שהתחתן ולא הביא לעולם ילדים כי הוא רוצה 'רק לעשות כיף', וכשאני נולדתי והאישה החזיקה אותי היא התחילה לבכות ואמרה שהם טעו שלא הביאו ילדים לעולם ושהם פספסו הכול. שאלתי את אמא שלי עליהם, הם כנראה כבר לא בין החיים. הרגשתי באותו הרגע באוטו במין מקום לא מוגדר על כביש 4, יהודייה כול כך.
7. אני יודעת שאני בסדר. אני ישרוד. למרות שלפעמים קשה לי כול כך זה שולי. העיקר זה להמשיך. בסוף זה מסתדר. בעצם המשפט הזה 'בסוף הכול לא מסתדר' לא מתאים לדעתי. מה זאת אומרת בסוף? איזה סוף? מוות? לא. אני חושבת שניסוח נכון יותר יהיה זה תמיד מסתר. כן. זה מוצא חן בעיני.
3>
נ.ב
אני הולכת לאשר את הגעתי לטקס חלוקת הפרסים של התחרות סיפורים. פשוט כי אני ילדה בוגרת XD
אדם שאכשהו תמיד יהיה בסדר.
